״האנשים שאני חב להם את חיי במלחמת יום הכיפורים״

גבי זהר חוזר 50 שנה אחורה ומנסה לגלות לראשונה מי הציל את חייו במלחמה ההיא. מסמך רדיופוני מרתק במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.

כבר 50 שנה אני מנסה להבין מה לעזאזל קרה שם אצלנו. בתל אביטל, אבו נידא בלשון הסורית, בצפון רמת הגולן. בסיסהאזנה סודי של יחידה 8200(אז 848), במיקום טופוגרפי מעולה מול הסורים ומקורות מידע משובחים, שהוכיחו את עצמםוהגיעו עד לראש אמ"ן, אלי זעירא, ושם הם נעצרו.

תל אביטל הוא העיניים של המדינה, ויסלחו לי חברי במוצב החרמון, כאשר כבר בשלבים הראשונים של מלחמת יוםהכיפורים, מוצב החרמון חדל לתפקד. העיניים שלו נעצמו לשבועות הבאים. החברים שלנו נלקחו בשבי הסורי, חבר אחד, אלפרד, נהרג, ונותרנו אנחנו, כ-40 חיילי בסיס ההאזנה היחיד בגולן בסיס "נינוה", שיכול היה לתת תמונת מודיעין בהירהלצה"ל, לחיל האוויר ולמקורות נוספים.

למצער, את זה גם ידעו הסורים. וככל שהתגברו העינויים והחקירות של חיילי המודיעין שנשבו בחרמון, הסורים הבינו מצוייןמה שווה התל הזה, המונח כמו סכין גילוח בין תל בנטל וחרמונית מצפון ותל שיפון ונפח מדרום.

גם הרמטכ"ל דוד אלעזר הבין את זה וביום שני, 8 באוקטובר, כשהבינו עד כמה המצב קריטי ברמת הגולן ושאלת נפילתההוא עניין של שעות דדו שראה בבבסיס אביטל "אום חשיבה של הצפון" הנחה את אהרון יריב, ראש אמ"ן שקדם לזעיראושולב בחבורת הפיקוד במלחמה(עפי ספרו של אורי בר יוסף), להעביר למפקד חיל האוויר בני פלד את המסר שתל אביטל"הוא כרגע נקודת הכובד של המלחמה".

והסורים ידעו את זה ולא הניחו לתל שלנו לדקה. מאות פגזי תותחים, טנקים ופצצות מטוסי סוחוי ומיג הונחתו על התל שלנובקצב מטורף. אביגדור קהלני מג"ד עוז 77 בחטיבה 7 יספר לי, שבעיצומו של הקרב שלו בעמק הבכא למרגלות תלחרמונית, הוא מעיף מפעם לפעם מבט לתל שלנו ואומר לעצמו: משם איש לא יוצא חי. גם ישי זרחי, מ"מ בחטיבה 7 מסתכלאל התל הבוער, ואומר שהתל הגעשי לשעבר,המתנשא לגובה של כ-1200 מטרים, נראה כמו הכנה של קק"ל לשתילתעצים. התל היה מחורר בבורות הפגזים הסורים. אתה צודק, אמרתי לו, לקח לי כמעט שנתיים להתגבר על רעש של סגירתדלת או כוס שהונחה ברעש על השולחן. לא יכולתי לסבול רעש, ועוד פחות כשהרעש הזה הגיע בזמן ובמקום בלתי צפויים.

לפני כשנה החלטתי שהגיע הזמן להסיר את שמכת ההכחשה וההדחקה. זה נושא שלא רציתי לעסוק בו, לבדוק עד כמההייתי קרוב ליום מותי בגיל 19, אני והחברים שלי בהר אביטל. החלטתי לעשות תחקיר לקראת יובל ה-50, ולמצוא אתהאנשים, החיילים והקצינים, שאני וחברי לבסיס 8200 בהר שלא נכבש שתי דקות מקונייטרה, שבזכותם נותרנו חיים וגורלנושפר לאין ערוך מגורלם של חיילי המודיעין מהחרמון. בשנתיים האחרונות יזמתי עם כמה מחברי סיורים סביב סיפורו שלבסיס ההאזנה, אבל עדיין, הרצון להבין למי אני חב את חיי במלחמה ההיא לא נתן לי מנוח.

קראתי תחקירי מלחמה, מסמכים, שוחחתי עם חוקרים, חברים, קולגות מורי דרך, שיחזרתי סיפורים ששמעתי במהלךהשנים מטייס וטנקיסט ואיש הנדסה קרבית ולוחמי גולני, וחיברתי את התמונה המלאה.

האיש החשוב ביותר אז, מפקד הבסיס שלי צור שפי, ידע כמו כולנו, שעומדת לפרוץ מלחמה וידענו גם תאריך ושעה. יגאלפרי, סגנו של צור והמפקד הישיר שלי אז, שניהם מבוגרים ממני בקושי בחמש שנים, ניהלו את הבסיס שלנו תחת אש, מנטרלים אותנו מלדעת מה קורה בארץ, ואפילו מונעים מאיתנו לדעת שניתנה פקודה לפנות אותנו ביום השלישי שלהמלחמה כשהכל קרס. לפני שנה הייתי שותף בצוות שהמליץ להעניק צל"ש לצור, 49 שנים אחרי המלחמה ולאמיר בן אשרהקצין הטכני שהיה גלוי מחוץ לבונקר ובאומץ בלתי רגיל דאג שכל המערכות ימשיכו לעבוד ולספק מודיעין. כן, וגם ישראלגולדשטיין, מפקד פלגת הנ"מ, זוכה צל"ש הרמטכ"ל על הפלת 5 מטוסים סורים שתקפו אותו בעשרות יעפי טיסה. לא לחינםחגי מן, קמ"ן פיקוד צפון במלחמה, אמר שהמודיעין שחיילי הבסיס שלנו העבירו שינה את פני המלחמה בצפון.

אל"מ(מיל.) חגי מן הוא במעגל האנשים שאני חב לו את חיי. חודש וחצי לפני המלחמה התמנה לתפקיד קמ"ן פיקוד צפון, קודמיו בתפקיד לא העבירו לו את חומרת המצב, והוא אומר לי ללא כחל וסרק: מידרו אותי, מנעו ממני לקבל חומרים. הואמקבל טלפון מפתיע מעוזר קמ"ן אוגדה 36 והשניים מתייצבים בבסיס שלנו ערב אחד, כעשרה ימים לפני המלחמה, בהזמנת צור שפי, שיחד עם הקב"רים(קצין בינה רשתית) פורסים בפניהם את כל החומר שאספנו, כל החומרים המעידים עלפרוץ המלחמה, על הערכות סורית למלחמה, חומרים שמחלקת המחקר – בניגוד אלינו יחידת האיסוף – טרחו בהנחייתראש אמ"ן דאז זעירא להקטין, למזער, ואף איימו על חגי, כך הוא מספר לי, שלא יעז להפיץ את החומרים. חגי מגיע חיוורלאלוף הפיקוד, יצחק חופי, ובימים הקרובים יעלו את חטיבה 7 לגולן ואת גולני, מעבים מערכים ומתכוננים למלחמה. אלמלאהעבירה הצבאית החמורה מאד של צור שפי והעברת החומר לחגי מן שמבין לאשורו