"אין אצלנו אזעקות, אנחנו שומעים את השריקה או את הבום - אנחנו קרובים מדי"

אליהו גליל, כיתת כוננות שתולה: "הבית שלי ממש בקו הראשון ללבנון אז אני לא מדליק שם אורות" ; נטלי גליל, מנהלת הקהילה שתולה: "אף פעם לא חשבנו שנהיה פליטים בארצנו"

בשתולה ובגליל המערבי נמשכת הלחימה, מה שהתחיל בירי נ"ט לפני מספר שבועות, הסלים בימים האחרונים לירי של טילים כבדים מסוג "בורקאן".

בעוד כיתות הכוננות ממשיכות להתחמש ולהצטייד, המשפחות והתושבים עדיין נמצאים במלון בנוף הגליל ושם הם מתכוונים להישאר בשבועות הקרובים, על אף שארגון החיזבאללה אמר השבוע כי הוא רואה עצמו מחויב להפסקת האש שצפויה להיכנס לתוקף בעזה הבוקר.

אליהו ונטלי גליל שוחחו עם יוסי מזרחי ברדיו צפון 104.5FM וסיפרו על החיים בצל הלחימה, על הפינוי והניסיון לייצר שגרה:

אליהו סיפר: "כרגע בממ"ד כי יש נפילות ליד שתולה, ממש ברגעים אלו, אין אצלנו אזעקות, אנחנו שומעים את השריקה או הנפילה ויודעים שיורים עלינו. אנחנו יותר מדי קרובים אז אין לנו זמן לאתר את הירי ולהגיב. בדר"כ יש התראות כלליות על כוננות ספיגה אז יודעים להיות עירניים יותר. יש כמה אנשים שנשארו, בעיקר אנשים שיש להם בעלי חיים שצריך לטפל בהם ויש מתנדבים שבאים לעבוד ולעזור בתפעול של הלולים, אנשים מבוגרים פנסיונרים שבאים ותורמים. ואנחנו פה כיתת הכוננות ששומרים על היישוב מוכנים לכל משימה שצריך".

נטלי שפונתה יחד עם הילדים סיפרה: "אנחנו כבר חודש וחצי במלון בנוף הגליל. אני רואה את בעלי כשהוא יוצא אלינו. זה מרגיש הזוי להיות פליטים בארצנו, משהו שמעולם לא חשבנו שיקרה ושנצטרך להתמודד איתו, יחד עם זאת אנחנו נחושים ורוצים מאוד לחזור, אנחנו רק מחכים שהצבא יעשה את שלו כדי שנוכל לחזור בבטחה. אני לא מדינאית ולא אשת צבא ולא אסטרטגית אבל אני תושבת קו ראשון מול לבנון ואני יכולה להגיד שעד שאנחנו לא נרגיש שהאיום הוסר, ובזה אנחנו סומכים על צה"ל שיודע לעשות את העבודה ושיהיו כוחות, שהגבול לא יישב לנו ממש בחלון של הבית אז אנחנו נדע שאנחנו בטוחים. מה שקרה בדרום היכה בנו מאוד חזק זה היה משהו דמיוני שחשבנו שיתחיל מאצלנו, ברגע שזה קרה בדרום התחושה שזה יכול לקרות אצלנו היא מאוד חזקה, גם בקרב התושבים הוותיקים".

המשיכה וסיפרה על חיי המפונים: "אנחנו חצי מקהילת שתולה נמצאים פה יחד ואנחנו פועלים בשני מישורים. אחד זה לחשוב על היום שאחרי ולהישאר חזקים ומאוחדים. והשני זה לייצר שגרה ויציבות בעיקר מול הילדים, רובנו פה משפחות וצריך לדאוג שלילדים תהיה מסגרת. הילדים כבר סודרו במסגרות והצלחנו לייצר פעילות גם אחה"צ וזה נותן לנו ההורים קצת נחת לדעת שהילדים חווים איזושהי יציבות בתוך כל הדבר הזה".

אליהו המשיך וסיפר על החיים כחבר בכיתת הכוננות ביישוב: "מסתובבים עם נשק ומדים מלאים. שכפ"ץ וקסדה רק במקרה של התראה ספציפית, אבל משתדלים בגדול לא להיות חשופים, היישוב חשוף ללבנון אז משתדלים ללכת במקומות נסתרים, אני חוצה איזורים מסויימים בריצה, בלילה כשמסתובבים בחוץ אז לא עם פנסים, אני גר כרגע בבית של חבר וכשאני הולך לבית שלי שנמצא בקו הראשון ללבנון אז אני לא מדליק אורות". 

על החקלאים והמשק במושב סיפר: "הרבה נחישות והרבה הבנה שאם זה לא יתקיים אז לא יהיו מספיק ביצים ופירות לשאר הארץ, ובאמת עוזרים המתנדבים. לא צריך לשכנע, הם מגיעים ללא חשש. אנשים שראו הרבה דברים בחיים שלהם. הם מבינים את החשיבות ובאים ועושים את זה".

לסיום סיפרה נטלי בנימה אישית: יש לנו 5 ילדים. זה מוזר להיות בלי אבא, שהוא מאוד משמעותי בחיים המשפחתיים שלנו, וגם להיות בשני חדרים של בית מלון, שכל הבית זה חדר שינה, אבל הילדים אלופים וחזקים. הילדה הקטנה מבינה הכל, אם אנחנו הולכים לקניות ואני אומרת לה שנחזור הביתה היא אומרת לי שזה לא הביתה - הבית בשתולה, אנחנו במלחמה".

עריכה: אריק ברח"ד