"החיים נתקעו"

14

ציפי, מדריכת הורים, ובתה עדיה תושבות נהריה, על השגרה בעיר של חוסר ודאות: "אנחנו חושבות כל יום מחדש מה לעשות ואיך להעביר את הזמן"

בזמן שמיצר הורמוז נצור והמתח המדיני גואה, בנהריה שבצפון התחושה היא של זמן שקפא מלכת. עבור ציפי, מדריכת הורים במרכז לגיל הרך בעיר, ובתה עדיה, תלמידת כיתה ו', השגרה החדשה היא רצף של ימים בבית, ללא מסגרות ובחשש מתמיד מהפתעות מכיוון לבנון. בשיחה עם ליאת רון ברדיו צפון 104.5FM הן שרטטו תמונת מצב של עיר שתושביה מנסים לשמור על שפיות בתוך מציאות בלתי אפשרית.

"אני מתגעגעת לחברים, בבית זה לא אותו דבר", שיתפה עדיה בכאב. כבר חודש וחצי שהיא לא פוקדת את ספסל הלימודים, מציאות שהפכה עבורה לדרך חיים מאז שהייתה בכיתה א'. "הייתה קורונה ומאז רק שנה אחת למדתי רגיל. אמא לא תסכים לי ללכת לחברות לבד בתקופה הזאת, אבל היא תסיע ואם תהיה אזעקה נעצור בדרך. התרגלתי. הבעיה היא שאצלנו אין תמיד התרעה, מלבנון אין התרעה".

עבור ציפי, המורכבות היא כפולה - גם כאמא וגם כאשת מקצוע שמוצאת את עצמה ללא יכולת להעניק את הייעוץ לו זקוקים ההורים בעיר. "אנשים לא כל כך פנויים לשמוע מה מתאים ומה כדאי. כל אחד בוחר את הנחמה שלו, זה לא כל כך זמן להדריך", הסבירה. "רוב העבודה שלי היא סדנאות, והמרכז לגיל הרך סגור כרגע. החיים נתקעו, זאת התחושה שלי".

הבית, שאמור להיות המקום הבטוח, הפך למוקד הפעילות היחיד בזמן שהאב גוייס למילואים ואחד הבנים בשירות סדיר. "אנחנו חושבות כל יום מחדש מה לעשות ואיך להעביר את הזמן", תיארה ציפי את הניסיון לייצר שגרה מלאכותית. "אנחנו פשוט חיות מיום ליום".