איך אפשר להכין ילד לאשפוז ולניתוח מבלי לשדר לו לחץ?
המאזינה לא יודעת איך להכין את בתה לניתוח הסרת השקדים - מיכל: "צריך להסביר מבלי להפחיד"
אין להמעיט בערכו של ניתוח קטן כביכול אלא לקחת זאת מאוד ברצינות. הניתוח הזה מחייב ערנות והשגחה לאחר ההליך עצמו ויש לדעת את כל הסיכונים. הכנת ילדים באופן נפשי נעשית על ידי מתן מידע כלומר לתת להם את המידע האמיתי אבל לא את האמת כולה, מה שאומר שאת לא אמורה להפחיד את הילדה אבל כן אמורה ליידע אותה. את יכולה לקיים איתה שיחה כיומיים או שלושה לפני הניתוח ולעבור באופן כללי על הימים הבאים למשל: "היום יום שישי, מחר שבת נעשה כיף גדול, ביום ראשון תלכי לגן כרגיל אבל ביום שני נלך כולנו לבית חולים שהוא מקום גדול עם הרבה רופאים לבושים בחלוקים לבנים ויש שם מחלקה עם המון ילדים קטנים. בבית החולים יצטרכו לעשות לך טיפול כי נכון שהגרון כואב לך ואת חולה הרבה? אז הרופא יבוא, יעשה לך טיפול בגרון ואחרי שהוא "יתקן" לך את הגרון דבר שנקרא ניתוח בשקדים נחזור הביתה". צריך לברר מראש אם באמת חוזרים הביתה באותו יום כי אם צריך להישאר בבית החולים יש להגיד זאת לילדה, להסביר לה שאימא ואבא יהיו איתה וישמרו עליה כל הזמן, יצפו איתה בסרטים כך שהחוויה תהיה יותר כייפית ואז כולם יחזרו הביתה.
מדובר במידע, אינפורמציה "יבשה" הניתנת בצורה קלילה ונעימה. אין צורך להרחיב ולהפחיד את הילדה אבל אפשר לרדת לפרטים בנושאים אחרים כאלה שלא מאיימים כמו למשל שהיא תצטרך להחליף בגדים וללבוש פיג'מה מיוחדת של בית חולים אולי עם פרחים או דובונים ויש מיטות מיוחדות גדולות עם גלגלים. אם הילדה תתנגד ותבקש ללבוש את הפיג'מה שלה את יכולה להגיד לה: ''חמודה, אני יודעת שאת אוהבת את הפיג'מה שלך אבל בבית חולים חייבים ללבוש את הפיג'מה שלהם כי זה החוק". תעשי את הכול באופן קל, נעים ובעיקר חוויתי.
אנחנו לעולם לא נצליח להכין את הילדים למה שהם ירגישו והדבר הזה משתנה בין ילד לילד. יכול להיות שיהיה משהו באווירה או בריח של בית החולים שעלול להלחיץ אותם, אולי הם ישמעו בכי גדול או יראו איש בכסא גלגלים וצריך לקחת את הדברים האלה בחשבון. כל ילד הוא נפש יחידה ואדם בפני עצמו, ואת תהי שם רק כדי להכיל. הנכד שלי למשל עבר ניתוח לפני שבועיים. להפתעתנו את חדירת המחט הוא עבר בקלות, היה מחובר לאינפוזיה, אימא שלו שמה לו באייפד סרטים והכול היה נחמד אבל ברגע מסוים הוא נשבר, התחיל לבכות, ביקש שינתקו אותו מה"עמוד עם השקית מים" ורק רצה ללכת. למקרים כאלה אי אפשר להתכונן. את פשוט צריכה להיות שם בשבילה, ללטף ולהגיד שעוד מעט זה יגמר. במקרה כזה את יכולה להגיד לה: "בואי נסתכל על מחוגי השעון של אימא, המחוג הזה עכשיו פה, בואי נשאל את הרופא איפה יהיה המחוג כשנוכל ללכת הביתה", ככה את יוצרת אווירה ילדותית וחביבה- העיקר לא להעביר את האנרגיה של הלחץ כי ילדים מריחים אנרגיות וכשאנחנו נראים לחוצים הם ילחצו אפילו אם נחייך.
צריך לסמוך על חוסנם הנפשי של הילדים. ניתוחי שקדים עושים בדרך כלל בגילאי שלוש ומטה והם מסוג הניתוחים שילדים לא ממש זוכרים. הילדה תוכל באופן תת מודע לזכור את חווית בית החולים והתפקיד שלך הוא לגרום לחוויה לא להיות מפחידה. אל תגידי לה "זה לא נורא, לא קרה שום דבר" כי מבחינתה זה כן נורא וזה כן קרה. להגיד שזה לא נורא זה לתת תחושה של זלזול ברגשות שלה וצריך להגיד לה:" נכון שאת פוחדת אבל אימא פה והיא תשמור עליך חזק". ככה את גם ערה לרגשות שלה ונותנת להם לגיטימציה וגם מעבירה לה תחושה של בטחון.
01/11/2013
