פרשת ילדי טהרן: זהבי קורא להעמיד לדין את נתניהו ואת לפיד בגלל פשעים נגד האנושיות
נתן זהבי מקריא כתבה שכתב לפני כשנה בנוגע לניצולי שואה המכונים 'ילדי טהרן' - מה גרם לו להיזכר בכתבה הישנה? אל תחמיצו!
אני אחרוג ממנהגי ואקריא לכם כתבה שנכתבה לפני קרוב לשנה. אני מקריא אותה בעקבות מודעה שראיתי היום בעיתון 'הארץ' ומי שאין לו סבלנות שלא יקשיב כי זה נושא רציני, כואב ואפילו אני הזלתי דמעות ואני לא מה"מזילים". היום מופיעה בעיתון 'הארץ' המודעה הבאה: "מדינת ישראל נגד ילדי טהרן: מחר יתכנס בית המשפט העליון לדון בערעורה של מדינת ישראל נגד פסק דינה של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב כבוד השופטת דבורה פלפל שקבעה כי ילדי טהרן זכאים לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין זכותם לשיקום והושבה מחדש מכוח הסכם השילומים. פסק הדין בא לתקן עוול בן עשרות שנים ולעשות חסד עם אחרוני הניצולים שכבר אינם ילדים אלא קשישים בן שמונים ותשעים חלקם עריריים וחולים, רבים מהם הלכו לעולמם במהלך המשפט ובכל יום שעובר מספרם פוחת. על אף שמדובר בסכום צנוע בחרה הממשלה לערער על פסק הדין, לעכב את תשלום הפיצוי ולהמשיך בהליך משפטי נגד הניצולים. אנו קוראים לשר האוצר למשוך את הערעור ולעצור את ההתעללות בקומץ ניצולי השואה שעדיין חיים". מתחת למודעה הזו שחתומים עליה 'ילדי טהרן מטה הפעולה' מופיעה תמונה ומתחתיה כתוב: "ילדי טהרן הם 1200 ילדים שנמלטו מאירופה הנאצית ולאחר תלאות רבות הגיעו לטהרן שם רוכזו במחנה יתומים. הגעתם ארצה בשנת 1943 כיהודים מוצלים מאש גרמה להתרגשות עצומה בישוב היהודי". המודעה הזו ב'הארץ' הזכירה לי מיד סיפור שכתבתי לפני פחות משנה בעיתון סופשבוע ואני מבקש את סבלנותכם כי אני חושב שזה שווה את הסיפור הזה: 
לפני כשבועיים, כאשר המתנתי כואב ודואב בחדר המיון של בית החולים איכילוב עד שיגיע תורי להיכנס לבדיקת סי.טי. בגין כאבי גב תחתון נוראיים, הגיחו לחדר המיון שני אנשי מגן דוד אדום מובילים על האלונקה המתניידת אישה קשישה שכל פניה פצע וחבורה ומכה טרייה בשלל צבעי הקשת, כאילו שימשה שק אגרוף למייק טייסון. פניה של האישה וגילה הזכירו לי את אמי המנוחה שרה זהבי, שערב אחד, כשהייתה בת 86, קמה מכורסת הטלוויזיה, איבדה את שיווי משקלה ונפלה על השולחן ועל הרצפה, נחבטה ואיבדה את הכרתה. אחרי שצלצלתי אליה כמנהגי מדי ערב והיא לא ענתה הגעתי לדירתה וניסיתי להיכנס, הזמנתי מכבי אש ואמבולנס. נכנסתי לדירה עם איש מכבי אש אחרי שטיפסנו על הסולם ופרצנו את תריס המרפסת, מצאתי את אמי שכובה על הרצפה מדממת ופניה חבולים. העברנו אותה למיון איכילוב שם טופלה במסירות ואושפזה בגין החבטה העזה והטראומה שעברה עליה כששכבה מחוסרת אונים על רצפת הדירה ללא יכולת להגיע לטלפון או לזעוק לעזרה.
הגברת באלונקה פקחה חצי עין. עינה השנייה הייתה סגורה ומעוטרת בחבורה כחולה- אדומה. כשראתה אותי היא פלטה צעקה: "אדון זהבי". התקרבתי אליה ואז היא תפסה לי ביד ופתחה במונולוג כשגברת צעירה שהתלוותה אליה (מאוחר יותר התברר לי שזו בתה) מנסה להרגיע אותה. "אדון זהבי, אני לאה פורת, ניצולת שואה, אני מילדי טהרן, אני רוצה שתעזור לי. המדינה חייבת לי כסף וכבר שנים היא משחקת בי". אני מנסה להרגיע את הקשישה הנסערת, מבטיח לה שאדבר איתה ושאעזור לה, רק שתירגע ואחרי שתקבל טיפול רפואי נראה מה אפשר לעשות. לאה פורת ממשיכה לאחוז לי ביד. אני מלווה את האלונקה לתאים הקטנים שמחיצת בד מפרידה אותם אחד מהשני. הרופא הצעיר מבקש מהפצועה להירגע, האחות גם מרגיעה אותה ומיד הם מתחילים בתשאול לגבי הפציעה. אני מכבד את פרטיותה וחוזר להמתין לתורי לבדיקת הסי.טי.
האחות בקבלה של המיון הזהירה אותי שיש תור לבדיקה ויתכן שזה ייקח עוד שעתיים. הבנתי שאת המשחק בין ריאל מדריד לדורטמונד לא אראה. יצאתי לחזית המיון לעשן. במזנון הקטן הנמצא בחזית המיון יש טלוויזיה ומקרינים את המשחק בערוץ 2. אני עומד בחוץ, עיני צמודות לזכוכית המפרידה ביני לבין הטלוויזיה, רואה את המשחק בלי סאונד ומנסה לא לזוז יותר מדי מחמת הכאבים. במחצית אני חוזר למיון. יש לי לחכות לפחות עוד שעה. ניגש למחיצה מאחוריה שוכבת הגברת הקשישה. היא תופסת לי ביד ועם חצי חיוך מלווה באנחה היא מספרת לי שנשרפו לה שתי מנורות בבית. היא לקחה את הסולם, עלתה עליו להחליף את המנורות ואז בום, עפה לרצפה על הפנים ונחבלה. לא יכולתי להתאפק, סיפרתי לה שבחדר השינה שלי נשרפו שתי מנורות ובגלל כאבי הגב וחוסר היכולת לעשות פעולות הכרחיות מינימליות דחיתי את החלפת המנורות. הפצועה הקשישה לא מאבדת את ההומור ומבטיחה לי שכשהיא תבריא היא באה להחליף לי את המנורות. שעתיים מאוחר יותר אני ממתין לפענוח של הסיטי. לפתע מופיעה לנגד עיני לאה פורת החבולה, צועדת באיטיות, נשענת על בתה ועושה דרכה הביתה. היא לא אוהבת בתי חולים ואחרי הטיפול הראשוני, כשהתברר שלא נשבר אצלה כלום, החליטה שהיא הולכת הביתה למרות שביקשו ממנה להישאר לפחות עוד 12 שעות תחת השגחה. קבענו שנשמור על קשר, היא תבריא, אני אחלים ואז נראה מה עושים בעניינה.
ביום שלישי האחרון בבוקר, בתיבת הדואר הנכנס שלי ברדיו אני מוצא בין השאר את ההודעה הבאה: "שלום נתן. אני לאה, ניצולת שואה מקבוצת ילדי טהרן בת 86. פגשתי אותך שבוע שעבר באיכילוב עם פנים מדממות והבטחתי לך שאבוא ואחליף לך נורה בבית רק אם תיתן לי סולם. חייכנו בינינו, וכעת אספר לך שבתיק התביעה של ילדי טהרן, לאחר 10 שנים של מאבק זכינו ולצערי האוצר מעכב את השילומים. אני אישית טרם קבלתי את מה שפסק בית המשפט. אוצר המדינה בוכה על גירעונות? אך ריבית והצמדה יאלצו לשלם בשל העיכוב במתן התשלומים. אם באפשרותך לבדוק למה מעכבים לי את הכספים שמגיעים לי, האם ממתינים שאני אעצום את עיניי? תודה רבה לעזרתך בנושא. בברכה, לאה פורת". כשאני קורא את האימייל של לאה פורת הקשישה בראש מהדהדים לי דברי הנשיא פרס ודברי ראש הממשלה נתניהו ודברי שר האוצר החדש לפיד, שבערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לפני כמה שבועות, סיפרו על רוחב ליבה של הממשלה. לפיד שיחרר בהבל פה עשרות מיליונים למען הניצולים, הקשקשן עדיין לא למד שהוא אולי ישחרר כספים אבל הם לא מגיעים לניצולים. בשבועיים האחרונים הופיעו שוב ניצולי שואה בכתבות טלוויזיה וסיפרו על מצבם העגום. שתי כתבות שקרעו את לבם של בעלי הלב בישראל, שגם מספרם כנראה הולך ופוחת. אני מצלצל לעורך דין גד ויספלד, שהגיש את התביעה נגד מדינת ישראל והסוכנות היהודית בשם ילדי טהרן, הוא בדרכו לחו"ל ונמצא בשדה התעופה. אני מצטט לו את לאה פורת במשפט הנורא שאמרה לי, "המדינה מחכה שנמות ולא נותנת לנו את הכסף שמגיע לנו". בתגובה הוא אומר לי את הדברים הבאים, מילה במילה לפניכם: "לא נעים לי לומר לך, היא צודקת. אחרי תשע שנות מאבק וסחבת, ב-12.8.2012 נתקבל פסק דין שקיבל את תביעת ילדי טהרן ניצולי השואה. התביעה הוגשה ב-2004 לבית המשפט המחוזי, המדינה סחבה אותנו חמש שנים בהליכים מקדמיים. על כל תהליך שהפסידו הם הגישו ערעור. ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה נחרצות שמגיע לילדי טהרן הכסף בגין אי שיקום מלא שלהם על ידי המדינה, כאשר המדינה קיבלה בעבורם כסף מגרמניה למטרה זו. המדינה הגישה ערעור לעליון על החלטת המחוזי והגישה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת השופטת פלפל. נקבע שהערעור יישמע בדצמבר 2013. השופטת פלפל, במלים עדינות, זרקה את מבקשי עיכוב התשלום מהמדרגות אחרי שטענו שהמדינה תכנס לכאוס בגין התשלום (סה"כ 16 מיליון שקל). המדינה התעקשה והופיעה בבית המשפט העליון בפני כבוד השופט נועם סולברג שנתן לנציגי מדינה 'עצה ידידותית', לשלם חצי הסכום עכשיו ואת היתרה אחרי הבירור בעליון". כשישוב עו"ד ויספלד מחו"ל, בתחילת השבוע, הוא יגיש ערעור שכנגד לבקשת העיכוב.
קראתי את פסק הדין של השופטת פלפל, את הסקירה ההיסטורית שכוללת את סיפורם של ילדי טהרן, את הציטוטים של אבות האומה על החובה לשקם את הניצולים. אביא לכם ציטוט קטן אחד מדברי השופטת שמשקף את האמת המרה כפי שנתקלתי בה בעשרים השנים האחרונות בהן אני מעורב בפתרון בעיותיהם של הניצולים וכך כתוב בפסק הדין: "לאורך כל השנים, מאז נחתם הסכם השילומים לא טרחו הנתבעות (המדינה והסוכנות היהודית, נ"ז) לפנות לציבור ניצולי השואה ולידע אותם בדבר זכויותיהם לדוגמא במתן הודעות ו/או בכל דרך אחרת כדי לידע אותם בדבר זכותם לקבלת כספים ולמעשה התחמקו מתשלום פיצויים כאמור לעיל, לתובעים ולניצולי שואה נוספים".
כעיתונאי ותיק, בשורות הבאות אני אמור להביא את תגובת נציגי המדינה לצורך איזון. בעבר, כשכתבתי על הנושא עשיתי את זה, כלומר ניסיתי להשיג תשובה רצינית ומהותית מהמדינה. אין עם מי לדבר, בכל הקשור לניצולי השואה. לאחרונה הסתכנתי בתביעת לשון הרע כשביקשתי מראשי הממשלה, משרי האוצר ושרי הרווחה בעשרות השנים האחרונות לתבוע אותי אחרי שאמרתי עליהם שהם פושעים נגד האנושיות בכל הכרוך בטיפול בניצולים ויש להעמידם לדין, אף אחד כמובן לא נענה לקריאת התגר הזו. שר הרווחה החדש השר כהן ממפלגת יש-אין עתיד נראה מזועזע מפגישותיו מול מצלמה עם הניצולים שחיים במצוקה נוראה, הוא הבטיח כקודמיו לפתור את בעיותיהם. נחיה ונראה ונקווה שגם הניצולים יספיקו לחיות ולראות בעודם בחיים. אני מצלצל שוב ללאה פורת, מספר לה שדברתי עם עורך הדין, שקראתי את פסק הדין, גורם לה לחייך כשאני אומר לה שהתקנתי שתי מנורות חדשות ללא עזרתה, מבטיח לה לא להרפות עד שתקבל את המגיע לה כדין. הקשישה בת ה-86 מספרת לי שבעלה נפטר לפני כשש שנים. שנתיים או שלוש קודם לכן הם נסעו לחו"ל וקנו בקבוק ויסקי, מאחר שאינם שותים החליטו כששמעו אותי ברדיו מספר שאני אוהב ויסקי, להעניק לי את הבקבוק כאות תודה האמת שאז היו לי דמעות. עכשיו אתם בטח סקרנים לדעת כמה תקבל לאה פורת מהמדינה אחרי כל כך הרבה תלאות וסבל שעברה ואחרי ההליכים המשפטיים המייגעים, ומה הסכום האדיר שיוענק לילדי טהרן שנותרו בחיים. אז ככה, אם תתקבל ההצעה של השופט סולברג לתת להם חצי מהסכום שנקבע, כל אחד מהם יקבל 25 אלף שקלים ואם המדינה תמשיך לגרור את המשפט לעוד תשע שנים כפי שעשתה עד עכשיו סביר להניח שרק בודדים יישארו בחיים.
אני כבר יכול לומר לכם שחלק מילדי טהרן מאז שכתבתי את הכתבה הזו כבר הלכו לעולמם. ועוד קטע קטן שנכתב אחרי הכתבה הזאת ופורסם גם הוא בעיתון:
קיבלתי שוב אי מייל מלאה פורת - אני לאה פורת ניצולת השואה מקבוצת ילדי טהרן, פגשתי אותך באיכילוב. אני רוצה לספר לך שבתיק התביעה לאחר 10 שנים זכינו. האוצר מעכב את התשלומים ואני אישית טרם קיבלתי את מה שפסק בית המשפט. האם באפשרותך לבדוק למה מעכבים את הכספים שמגיעים לי? עשיתי כמה טלפונים, שאלתי כמה שאלות שלא נעמו לנשאלים, אמרתי כמה דברים חמורים על הגורמים הממשלתיים בעיקר אותם גורמים שמן הראוי שיעמדו לדין על פשעים נגד האנושיות. ביום ראשון בבוקר קיבלתי אי-מייל נוסף מלאה וזה לאחר שעשיתי את הטלפונים היא כתבה לי: "שלום נתן זו לאה מילדי טהרן, קיבלתי את החלק הראשון ביום של ערב החג. נס שבועות אירע. אני חושבת שטיפולך ועזרתך עזרו להתייעל קצת".
היום אני פותח את העיתון ואני רואה את המדינה המזורגגת הזו וסליחה על הביטוי מגישה ערעור על אותו חלק שנשארו חייבים לילדי טהרן. הם היו 1400 והיום לא נשארו אפילו 400 איש והם מתים כמעט כל יום כי הם כבר בגילאי שמונים וחמש עד תשעים. מדינת ישראל עם ראש ממשלה שמדבר על זה שהולכים "לעשות לנו שואה" ויאיר לפיד הבן של ניצול השואה שבערב יום הזיכרון סיפרו סיפורים ומכרו לוקשים למדינה הזאת- הם המדינה והמדינה מערערת בעליון ולא רוצה לתת לילדי טהרן את הפאקינג סכום הקטן הזה ואני מתכוון לזה. פושעים נגד האנושיות אתם נתניהו, לפיד וכל אלה שאר האנשים המעורבים ושהיו מעורבים בזה בעבר. אין לכם בושה. תסלחו לי על ההתבטאות זה פשוט אוכל לי את הלב- אתם חתיכת טינופות מסריחים.
10/11/2013