המאזין, סבא ל-5 נכדים, מוטרד: "מגדלים אותם בלי ענישה! אפילו בלי 'פליק' בטוסיק!"
המאזין מודאג מסגנון החינוך של נכדיו - "פעם 'פליק' קטן הצליח להרתיע את הילד." מהי עמדתה של מיכל?
שאלה: שמי משה ואני סבא ל-5 נכדים. בני ובת זוגתו מגדלים את ילדיהם ללא אמצעי ענישה גופניים בכלל. הם אמנם מענישים ומגבילים אבל בשום פנים ואופן לא בצורה פיזית. העליתי בחיוך את התקופה בה גידלתי את ילדיי ולפעמים נתתי "פליק בטוסיק" שלדעתי מאוד עזר אבל היום אין את אמצעי הענישה הזה. באילו אמצעי הרתעה אפשר להשתמש עם ילדים? אמרת את מילות הקסם "אמצעי הרתעה". בסופו של דבר "האלימות" או לפעמים התוקפנות התבטאה בסטירה, צביטה, פליק על היד ולפעמים זה היה יותר חמור. המכות באמת נועדו כדי להרתיע, ילד ידע שאם הוא יאחר אולי ירביצו לו ואז היה מגיע בזמן כדי להימנע מהמכות האלה. ילד לא היה מתחצף כי היו שמים לו פלפל חריף או רוחצים לו את הפה עם סבון ויש עוד כל מיני שיטות שהיו משתמשים בהן פעם. זו הייתה גישה חינוכית שהתקיימה לאורך כל האבולוציה האנושית אבל המאה ה20 הפכה את הקערה על פיה כשהתחילו לדבר על נפשו של הילד וגם על זכותו לקבלת יחס כמו כל מבוגר אחר כלומר אם אנחנו כועסים על הבוס שלנו הרי לא ניתן לו מכה אז למה לילד כן?
אתה צודק כשאתה אומר "אמצעי הרתעה" כי אין מנוס וזה המסר. אנחנו יצורים אנושיים, יש לנו את המעלות והמגרעות שלנו והרבה פעמים ההרתעה גורמת לנו לעשות את הדבר הנכון. כמו שרוב האנשים לא יחנו את רכבם באדום לבן- לא כי הם מתחשבים בקהילה אלא כדי לא לקבל דוח. אנחנו עדיין זקוקים להרתעה שתדרבן אותנו לעשות את הדבר הנכון.
נשאלת השאלה מה הורים יכולים לעשות כדי להרתיע את הילד מלהמשיך להתנהג בצורה שלדעתם לא נכונה. הפתרון הוא לא לשלוח את הילד לחדר או לתת עונש אלא דבר שאני קוראת לו "תוצאות הגיוניות". המקום של ההורים זה לראות את ההתנהגות הלא ראויה של הילד כמו אם הוא מתחצף, לא רוצה להכין שיעורים, מרביץ לאחיו והרשימה עוד ארוכה. ההורה צריך לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי להרתיע בצורה שתהיה מחוברת באופן הגיוני למה שהילד עשה. בדרך כלל עונשים לא עוזרים כי עונש הוא שרירותי והוא לא מחובר הגיונית למה שהילד עשה למשל אם הילד התחצף הוא לא יראה טלוויזיה- אין קשר.
למנוע מילד משהו שהוא מאוד אוהב כי הוא התנהג לא יפה כמו למשל חוג שחייה, זה מאוד מעליב, משפיל ולא הוגן. אני נגד לפגוע להם בחוגים אבל אני כן בעד לעשות את זה בבית. נכדיך מטופלים נכון, הוריהם לא מונעים מהם חוגים ולא מכים אותם אבל הם צריכים לשאול את עצמם אם העונשים שהם נותנים באמת אפקטיביים כלומר אם למשל שלחו את הילד לחדר כי התחצף- האם זה באמת עזר והוא הפסיק להתחצף? בדרך כלל התשובה היא לא. זה לא מספיק מרתיע כי צריך לייצר מצב שהילד יפסיד משהו. ההפסד צריך להיות מחובר בקשר הגיוני למעשה שהילד עשה. אם ההורה אומר לילד שהוא פגע בו ושלא בא לו להסיע אותו לחוג זה מקושר הגיונית אבל אם התנהג לא יפה ולכן לא ילך לחוג זה עונש משפיל שלא עובד.
צריך להיות פחות אמוציונאליים ויותר רציונליים כדי שההרתעה או הגבלה שההורה עושה לילד לא תגיע באופן ספונטני מאותו הרגע אלא תהיה רציונלית. אחרי שקורה משהו מספר פעמים הילד יבין שאם הוא רוצה ללכת לחוג כדאי לו לא להתנהג יפה כדי שיסיעו אותו לחוג. השורה התחתונה היא שלא הולכים לחוג בכלל מבלי לדבר על ההתנהגות של הילד אלא רק לדבר על הפגיעה שחווה ההורה. בשאר המקרים צריך להיות מאוד יצירתיים, לשבת לחשוב ולבנות צורות חינוכיות ולא לכעוס. גם יועצת משפחתית יכולה להיות פתרון טוב, היא יכולה לעזור כי היא אינה מעורבת רגשית.
22/11/2013
